תקרת הזכוכית שלי –שהגיעה דווקא מהבית

מעדיפים להאזין?

איפשהו בתפר שבין יום המשפחה ליום האישה, החלטתי לכתוב פוסט קצת אחר. לא על הצלחות חיצוניות, לא על הסטטיסטיקות שכולנו כבר מכירות בעל פה, אלא על משהו הרבה יותר אישי ועדין – תקרת הזכוכית הכי סמויה שיש לנשים בקריירה: זו שמגיעה מהבית. לספר לכם על הסיפור האישי שלי ועל תקרת הזכוכית שאני הצלחתי לפרוץ.

לנשים שקוראות – אני מקווה שזה יאיר לכן נקודה שאני בטוחה שחלקכן מכירות היטב, והיא נוגעת עמוק.

לגברים שקוראים - זו הזדמנות להציץ לעולם הפנימי של נשים סביבכם שעושות קריירה, שאולי מתמודדות עם אתגרים שלא תמיד רואים על פני השטח.

הסיפור שלי מתחיל עם אמא שלי, דורית

אמא שלי היא אישה מופלאה. יש לה אנרגיות שיכולות להפעיל כור גרעיני. היא חכמה, עם חוש הומור חד ויכולת נדירה לקרוא אנשים. היא נולדה בכפר סבא ב-1953, בבית "יקה" להורים שעלו מגרמניה ואוסטריה – בית עם גבולות ברורים, בלי חיבוקים מיותרים, אבל עם הערכה עמוקה למוזיקה, ספרות, פילוסופיה ואמנות.

באותה תקופה, הדרך לנשים הייתה מסומנת כמו שביל בטון: תיכון, צבא, חתונה, ילדים. ואם לא התחתנת עם מישהו ממשפחת רוטשילד – כדאי שתמצאי לך עבודה פשוטה ויציבה כדי להביא כסף הביתה. העבודה היתה לצורך פרנסה, ובסביבה שלה אף אחת לא חלמה על קריירה במובן של היום, ובוודאי שלא על שאיפות מקצועיות גדולות. 

אמא שלי הכירה את אבא כשהייתה בת עשרים וקצת. זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהארץ הייתה מלאה בכאב ויתמות, וגם היא – כמו רבים אחרים – איבדה יותר מדי. הרבה חברים קרובים, וגם את מי שהיה בן הזוג שלה אז.

היא עזבה את בית הוריה ועברה לגור אצל אחותה, לעזור לה עם הילדים בזמן שבעלה היה במילואים. החיים לא חיכו, והיה צריך להמשיך הלאה, אז היא מצאה עבודה – משרה התחלתית במשרד נדל״ן, בתיווך. על לימודים גבוהים בכלל לא היה מה לדבר. לא היה לזה כסף, וזה גם לא היה משהו שמישהו בסביבה שלה חשב עליו כמשהו "שצריך". זה פשוט לא היה חלק מהתמונה. ואז, לגמרי במקרה (או שלא), מנהל המשרד נדל״ן הפגיש בינה לבין אבא. תל-אביבי גבוה, חכם, עם לב ענק. הם התאהבו מהר, התחתנו, עברו לגור בגבעתיים ופתחו עסק משלהם. בחנות שלהם הם מכרו צמר, מוצרי סדקית ותפירה וכל מה שמסביב. החנות עבדה, ועם הכפתורים שמכרו - הם קנו בית. זה היה בתקופה שאפשר היה לקנות בית מכפתורים.

אותי אמא ילדה כשהיתה בת 30, אני השלישית אחרי שני אחים. לא משהו נפוץ היום - לסיים ללדת שלושה ילדים עד גיל 30. ואני גדלתי בבית שבצהריים כשחזרתי מבית הספר, את החנות היו סוגרים, ואמא היתה בבית להגיש ארוחת צהריים, לשמוע סיפורים, להספיק להעמיד מכונת כביסה, וגם לתפוס איזה שלפטונדע קצר לפני שהיא חוזרת אחר הצהריים לחנות.

עבור אמא שלי, העסק היה קודם כל מקור פרנסה, והיא עשתה את זה היטב: יש לה חוש עסקי נהדר, ויכולת לקרוא את המפה והחנות התפתחה עם השנים ונשארה רלוונטית בכמעט 35 השנים שניהלה אותה. היא יכלה למכור כל דבר לכל אחת. היכולת שלה לקרוא אנשים מדהימה - והיא באה לידי ביטוי גם בעסק. 

עם השנים היא גם למדה הנחיית קבוצות ואימון, והיא עדיין לא מפסיקה ללמוד, וגם מעבירה סדנאות לנשים בגיל השלישי.

המסלול שלי – שביל שהתפצל

המסלול שלי נראה דומה ומתוכנן – אבל רק במבט ראשון. תיכון, צבא – ואז ללכת ללמוד באוניברסיטה. ההורים שלי מאוד עודדו אותנו, הילדים, ללימודים גבוהים – משהו שהם עצמם לא עשו, אבל רצו מאוד עבורנו. אבל בבית שבו גדלתי כשנאמרה המילה קריירה בהקשר של נשים, היא הייתה כמעט עם תווית של גנאי. עם ניחוח של הקרבה. כי אישה שעושה ״קריירה״, בעצם מקריבה את האימהות שלה. לכן, אני לא חשבתי שאני אעשה ממש קריירה. אולי רק קצת. זה היה ברור שעולם העבודה הוא מקום להרוויח כסף להביא הביתה, ואחרי צהריים לחזור לילדים. כדאי, כמובן, לעבוד במשהו שנהנים ממנו, שמביא ערך וסיפוק, אבל המילה הגשמה היתה שמורה לעולם האימהות, לא לעולם העבודה.

באוניברסיטה משהו אחר התחיל לנבוט בי. שם הרגשתי, בפעם הראשונה, שאני פורחת באמת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצטיינתי, והתחלתי לגלות בעצמי יכולות שלא דמיינתי שיש לי. זה היה רגע משנה חיים, שבו הבנתי: אני טובה בזה. אני לא רק "מסיימת לימודים" - אני ממש מצליחה! כל שנה מצטיינת דיקאן, כל תואר לסיים בהצטיינות - אני במקום הנכון! אני עפה! אני חיה את זה. וכשנכנסתי לעולם העבודה, גיליתי שזה אפילו חזק יותר. הרגשתי שאני בחגיגה. כל יום היה מסע חדש, זכות לקום בבוקר בהתרגשות לעשות את מה שאני עושה, עשייה הובילה לעוד עשייה, גדולה יותר, משמעותית יותר, ועם וכל קידום - התיאבון רק גדל.

ואז הפכתי לאמא.

השנים חלפו, ואיל ואני התחתנו. את יואב, הבכור שלי, ילדתי כשהייתי בת 28. ילד מתוק ומקסים, שבזכותו פגשתי עולם חדש ואהבה שלא הכרתי קודם – אהבה שהלב שלי רק הלך וגדל איתה. כשחזרתי לעבודה, פגשתי את תקרת הזכוכית שלי, אבל היא לא הגיעה מהעבודה -  היא הגיעה דווקא מהבית.

ניסיתי לשלב בין הבית לעבודה, לגדל את יואב (ואחריו זכינו שנולדו גם ליה וגם רוני), להחזיק את הבית, להצליח בעבודה. הייתי צריכה עזרה מאמא שלי, וקיבלתי אותה – אבל יחד איתה הגיעו גם הפרצופים, הביקורת והשיפוטיות:

״למה לעשות ילדים אם את לא מגדלת אותם?״

״את כל הזמן בעבודה״

״העבודה אצלך תמיד במקום הראשון״.

כל פעם בקטנה – אמירות שנזרקות לאוויר כשאני מגיעה בערב מהעבודה, אחרי שהיא אספה אותם בצהריים, או כשהיא מתקשרת ואין לי זמן כי אני בעבודה.

כל אמירה כזו היא טריגר – עלבון, כעס, קצת בושה, ובעיקר אשמה. אני רוצה להיות טובה, אני רוצה להיות אמא טובה! אני רוצה להצליח בקריירה! אני באמת רוצה גם וגם. אני רוצה שאמא שלי תראה שאני גם וגם. ואז הספק תמיד קצת נכנס, מזדחל…. אולי באמת אי אפשר גם וגם? אולי אני רק עובדת על עצמי? 

אמא שלי תמיד אמרה שתפיסת העולם שלה הייתה שקודם כל הילדים, הבעל והבית – ורק אחרי שהכול מסודר ועומד, אפשר לפנות זמן לעצמך. והיא ראתה אותי, והפרמידה שלי נראתה לה שונה - אחרת מתפיסת העולם שהיא התחנכה עליה של ״מה צריך״. זו שהיא עשתה בעצמה. היא הרימה גבה על כל דבר שעשיתי לו אאוטסורסינג – משימות שבעיניה היו לחם חוק בגיל שלי: כביסות, גיהוץ, בישולים, הסעות לחוגים…

הביקורת לא נעצרה שם – היא גם הייתה על החזרה המאוחרת שלי מהעבודה בימים הארוכים. ״את חוזרת עייפה, ואין לך בסוף היום כבר כוח - לא לילדים, לא לבעל ולא לבית שצריך לתחזק אותו״. עשור שלם של שלושה ילדים וקריירה, והתסכול הזה חזר ונפגש בה שוב ושוב – שתי אמיתות שהתנגשו אצלה בכל פעם מחדש: מצד אחד, לראות את הבת שלה מאושרת ולהתפעל מהדברים שהיא עושה, מהדרך שהיא מתקדמת בה, מההצלחה שלה, ומצד שני תפיסת העולם שלה על איך צריך לבנות בית ולגדל ילדים.

כשהיו לי הפלות, שתיים רצופות אחת אחרי השניה, חשבנו בבית שאולי זה כי אני בלחץ גדול מדי בעבודה וזה בטח משפיע על הפיזיולוגיה של הגוף. כשלקח לי חודשים להיכנס להיריון - שוב, אותו הסבר, זה בטח זה.

ומהצד שלי? התסכול לא היה קטן יותר. תבינו, אמא שלי ואני החברות הכי טובות – היא גם הכי מצחיקה אותי, גם הכי מרגשת אותי, וגם הכי מרגיזה אותי. זו חבילה מורכבת. אין דבר שאנחנו לא מדברות עליו, התקשורת בינינו מדהימה. וגם במאות שעות השיחות שבילינו בלדבר על הנושא הזה, פשוט לא הצלחנו למצוא את עמק השווה. משהו כל כך בסיסי שם לא התחבר, ואני רציתי כל כך לרצות אותה – שתהיה גאה לא רק ביעל של העבודה, אלא גם ביעל של הבית, באמא שאני. אבל מצד שני, לא רציתי לעצור – זה פשוט לא הרגיש נכון. ידעתי שאני עושה את מה שנכון בעיניים שלי, נהניתי למצוא את ההגשמה שלי בעוד עולמות, אני אוהבת לקום בבוקר לעבודה ולעשות את מה שאני עושה. אני אוהבת את הזכות הזו, את העשייה - ואני לא רוצה לוותר עליה. אני לא רוצה פחות ממנה. והייתי שלמה עם הבחירה שלי. אבל כל הערה הכריחה אותי לעצור, להתעמת איתה – ולבחור בה מחדש.

כשסדקנו את תקרת הזכוכית

אני לא זוכרת בדיוק מתי הייתה השיחה הזו – זה היה איפשהו לפני ארבע או חמש שנים. ישבנו בערב על בקבוק יין, ואני שוב פתחתי את הנושא – איך ההערות שהיא משגרת לכיווני מפריעות לי. ואז פתאום התחדדה לי טענה חדשה – כזו שלא העליתי קודם: יש לי שני אחים גדולים, יש לי בעל. כולם ״עושים קריירות״. כשהם נשארים בעבודה עד מאוחר או טסים לנסיעת עבודה, אני אף פעם לא שומעת ממך הערות על זה. זה מובן מאליו שזה לגיטימי – כי הם גברים, וכי הם בעבודה. למה אליי את מתייחסת אחרת? למה הם כן ואני לא? למה אליהם את לא באה בטענות? למה אני צריכה לעשות דברים אחרת מהם?״.

אמא שלי שתקה. היא עצרה לחשוב – וזה היה רגע מפתח בדרך שלנו.

אני לא יודעת," היא ענתה. ״תמיד האמנתי שהתפקידים שונים – אבל אולי זה לא אמור להיות ככה. את לא פחות טובה מהם ולא פחות שווה מהם. אני האחרונה שתגיד את זה. אני לא יודעת למה כשהם טובעים בעבודה זה בסדר, אבל כשאת טובעת בעבודה – זה לא״.

לפני שכתבתי את הפוסט הזה, דיברתי איתה. שאלתי אותה על השיחה ההיא, והיא אמרה: ״אני חושבת שבשיחה ההיא הבנתי שבעצם אני צריכה לשחרר את תפיסת העולם שלי שהגבר הוא זה שיוצא החוצה לעבוד והאישה אחראית על הבית. הבנתי שבדור שלכם העסק הזה הרבה יותר משותף, וצורת ההתנהלות הזו יכולה לעבוד בהרבה דרכים״.  היא אמרה שבשיחה ההיא גרמתי לה להבין שתפיסת העולם שלה מיושנת, ושאם היא רוצה להיות up to date – היא צריכה להשתנות. ״אחרי השיחה הזו, הביקורת פשוט השתחררה לי. הבנתי שאני מוכרחה לשחרר אמיתות שאחזתי בהן – כי הן כבר לא רלוונטיות לחיים של היום.״

אמא שלי, המדהימה (כבר אמרתי?) תמיד אומרת שהיא ממש לא מפחדת להודות בטעות ושהיא בטח לא מפחדת ללמוד דברים חדשים. היא דיברה על זה שהיא הבינה שהגיע הזמן לבנות אמיתות חדשות. שאין לה סיבה לכעוס על האמיתות הישנות – הן היו נכונות לזמן שלה, הן עיצבו אותה, הן היו חלק מהחינוך שהיא קיבלה. אבל העולם של היום אחר. החיים נראים אחרת.

והאמיתות ההן? הן פשוט לא מסתדרות עם העובדה שהיא מסתכלת עליי ורואה אמא נהדרת, אישה מצליחה, מנהלת בית מוצלחת ואשת קריירה שיודעת בדיוק מה היא עושה. אמות המידה של הדור שלה לא חייבות להיות אמות המידה של הדור שלנו. ״זה כמו שהייתי נאחזת ברעיון שבישול חייב לעשות רק על פתיליה. יש היום דברים אחרים, טובים לא פחות. זה נכון, זה לא אותו טעם, אבל זה לא אומר שצריך להמשיך לבשל על פתיליה. וזה בטח לא אומר שזה פחות טוב.

אמא ואני מדברות הרבה – על דורות, על נשים, על איך העולם השתנה ואיך אנחנו משתנות איתו. על איך היא גדלה, על הערכים שהושרשו בה, ועל זה שאין לי ספק – אם היא הייתה גדלה בדור שלי, עם הכישרון שלה, היא הייתה עושה וואחד קריירה רצינית

אמא שלי שברה עבור שתינו את תקרת הזכוכית.

את שלה – כשהסכימה לאמץ תפיסות עולם חדשות, שמאפשרות לה לראות אותי באמת. לפרגן לי, להיות שותפה לדרך שלי – בלי הדיסוננס בין מה ש'צריך' לבין מה שיש. בלי המדדים והסרגלים של פעם. היא רואה אותי שווה בין שווים – מול הגברים שבחיי ובחייה, מול החיים, מול מה שאפשרי, ולא רק מול מה ש'צריך' להיות. והיא עשתה שם שינוי.

ואת שלי – כי אולי, רק אולי, הגיע הזמן לשחרר את רגשות האשמה שאנחנו סוחבות איתנו. להניח לרגע את התיק הכבד של ה'לא מספיק". להפסיק לחשוב שאם רק נעשה עוד קצת, נשקיע יותר, נהיה עוד יותר מוצלחות – אז סוף סוף נעמוד בסטנדרט המדומיין. רגשות אשם שללא ספק מאטים, מכבידים, ומקטינים את מי שאני יכולה להיות.

רגשות אשם

רגרגשות אשם הם מנגנון משוכלל להפליא – כזה שעובד שעות נוספות גם כשאף אחד לא ביקש. הם מופיעים כשיש פער בין ההתנהגות שלנו לבין אמות המידה שקבענו לעצמנו (או שהסביבה הכתיבה לנו, בלי שבכלל ביקשנו). אנחנו מרגישות אשמה גם כשעשינו משהו 'לא בסדר' – וגם כשסתם נדמה לנו שאולי, איכשהו, לא היינו מספיק בסדר.

רגשות אשם הם תוצר של אבולוציה רגשית. מדענים טוענים שהם התפתחו כדי לשמור על הקבוצה מאוחדת ולמנוע התנהגויות שעלולות לפורר אותה. בקיצור, זו מערכת בקרת איכות פנימית שנועדה לוודא שלא נעשה שטויות שיגרמו לנו למצוא את עצמנו לבד במארג החברתי. כשאנחנו מרגישות אשמה, קודם כל נדלקת נורת אזהרה באמיגדלה – החלק במוח שאחראי על תגובות רגשיות. משם זה עובר אל הקורטקס הקדם-מצחי – 'מנהל קבלת ההחלטות' שלנו – שמנתח את הסיטואציה ומנסה למצוא פתרון (או לפחות להסביר למה אנחנו לא כאלה נוראיות).

רגשות אשם תמיד קשורים לאיזושהי אמת מידה – אמיתית או מדומיינת. יש לנו רשימת קריטריונים בראש – חלקם נכתבו על ידינו, אחרים נשתלו שם על ידי החברה, התרבות, העבודה, המשפחה, ובואו נודה באמת – אמא. אנחנו מפעילות על עצמנו מערכת שיפוט נוקשה, שמבוססת על הציפיות שנדמה לנו שיש לאחרים מאיתנו. וגם אם אף אחד לא באמת מצפה לכלום, המוח שלנו כבר ימציא סטנדרט בלתי אפשרי לעמוד בו.

ופה בדיוק נכנסת גם אמא לתמונה. כי אין רגשות אשם חזקים יותר מאלה שאנחנו חוות מול האימהות שלנו. זה לא רק הרצון שהן יהיו גאות בנו – זו השאיפה להיות עבורן נס קטן, הצלחה חד-משמעית, והוכחה חיה לכך שהן עשו עבודה טובה. וזה יוצר תקרת זכוכית שנבנתה על הרצון לרצות.

במקרה שלי, תקרת הזכוכית הייתה אמות המידה של אמא שלי – כאלה שהתאימו לדור שלה, אבל פחות לדור שלי, לקריירה שלי, ולחיים שגיליתי שאפשר לחיות. ובכל זאת, הן היו שם – חדות, ברורות, ולפעמים כל כך נוקשות, שאפילו כשידעתי שהן לא מתאימות לי, לא הצלחתי להפסיק למדוד את עצמי לפיהן.

רגשות אשם הם בסך הכול מנגנון שבודק אם אנחנו 'בסדר'. אבל לפעמים, דווקא הם אלה שמונעים מאיתנו להבין שאנחנו בסדר גמור. כשזה נוגע לקריירה ולאימהות שלנו, הם בדרך כלל רק משקל עודף – כזה שמשאיר אותנו שבויות במצב שבו גם כשאנחנו מצליחות, תמיד מרחפת מעלינו עננה שמונעת מאיתנו לראות כמה אנחנו שמש. 

והאמת? זה מיותר. אפשר – וכדאי – לשחרר.

3 בקשות לסיום:

כששאלתי את אמא שלי אם זה בסדר שאכתוב את הפוסט הזה ואשתף על הדרך שעברנו, היא ביקשה ממני לפנות לדור שלנו עם בקשה אחת: שלא נכעס. לא על ההורים שלנו, לא על האימהות שלנו, לא על האמיתות שעליהן הן התחנכו, ולא על הסטנדרטים שלדעתן צריך לשאוף אליהם. שלא נכעס – ושנהיה אמפתיים. ושלא נפסיק לדבר על זה, לא נקבל את זה כמובן מאליו, נטיל ספק, נחשוב יחד, ונעשה את הדרך הזו. כי כשפורצים אותה – זו מתנה גם לאמא וגם לבת.

ואני, שכותבת לכם על כל זה, רוצה להוסיף שתי בקשות:

לנשים שכאן - תבחרו מה טוב לכן. לא משנה מה תבחרו – כמה זמן ואנרגיה תיתנו לבית וכמה לקריירה. תתחייבו לבחירה שלכן עד הסוף, ותחיו איתה – ועם עצמכן – בשלום. תוותרו על רגשות אשמה, הם לא מועילים, הם לא תורמים בכלום. תחייבו לבחירה שלכן עד הסוף ותחיו איתה ועם עצמכן בשלום. ואם לא טוב לכן – תשנו את הבחירה. זה לגמרי בסדר. אבל תבחרו, ותתחייבו לבחירה הזו, ותניחו את כל השאר מאחור. 

ֿלגברים שכאן - לא כתבתי על איזה משהו דמיוני. כתבתי על העולם הפנימי של כל אישה שמנסה לעמוד בסטנדרטים – אמיתיים או מדומיינים – שמלווים אותנו כל הזמן. אם יש סביבכם נשים שעושות קריירה, זו הזדמנות נהדרת לפתוח שיחה כנה על זה. לשאול, להקשיב, לחשוב יחד – לנסות להכיר עולם לא מדובר, שאנחנו נושאות איתנו. ואולי, גם אתם תוכלו להיות חלק מהשחרור. 

יום משפחה ויום אישה טוב וממלא לכולם. שנהיה בטוב – ותודה שהייתם איתי כאן.