לא צריכים עזרה

לא צריכים עזרה 💪🏻

"תודה, לא צריך כלום. אני על זה."

כמה פעמים אמרתם את זה כשמישהו הציע לכם עזרה — אפילו כשבפנים הייתם בעומס, בסטרס, ובלי פתרון אמיתי באופק?

האוטומט שלנו הוא לנסות לפתור הכול לבד.

בתוכנו פועלים שני קולות שמנסים להגן עלינו:

קול ההוכחה של האגו לוחש: "תוכיח שאתה יכול להצליח לבד. שאתה ראוי. תעשה את זה בעצמך וכל הקרדיט יהיה שלך."

קול הפחד והפגיעות מזהיר: "אם תבקש עזרה — יש מצב שתתאכזב. אולי יגידו לך לא."

ביחד, הקולות הללו בונים סביבנו חומה שקטה של בדידות ניהולית — לתפקיד שגם ככה בודד במהותו.

הפרק הזה לא מדבר רק על ההרגל הזה, שנצרב בנו לאורך השנים – להסתדר בכוחות עצמנו, לא לבקש עזרה, או לדחות אותה כשהיא מוצעת לנו.

הוא מדבר על משהו עמוק יותר: היכולת שלנו לזהות את הרגע שבו צריך לעצור את הדחף הזה, ולבחור אחרת. כי לפעמים, דווקא ההצטרכות היא הכלי הניהולי החזק ביותר שלנו.

התחלנו.

אם הייתי צריכה לדרג את עצמי בסולם של 1 עד 10 כשאחד זה הכי נמוך ועשר הכי גבוה עד כמה אני אוהבת לבקש עזרה, כנראה כמו רוב המנהלים הבכירים הייתי איפשהו בצד הנמוך של הסקאלה. 

גם אני שאפתנית, מוטיבציונית ו״דוארית״, ואוהבת להרגיש שאני מצליחה לעשות את הדברים בכוחות עצמי ולכתוב סיפורים בראש שלי על זה שגם כשקשה אני יכולה לעשות power-through ולנצח! הפוסט הזה הוא לא רק על ההרגל הזה שטבוע בנו ושמאפיין מנהלים בכירים, הוא גם לא פחות על היכולת שלנו להתגבר על הדחף הזה כשצריך, כדי שנוכל להיות מנהלים טובים יותר.

כשיש לנו בארגון מנהלים שלא יודעים לבקש עזרה, או לקבל אותה כשהיא מוצעת להם, משימות נוטות להתארך, בעיות קטנות לא מטופלות בזמן, ולעיתים נדרשת התערבות מאוחרת יותר — כשהמצב כבר הסתבך. זה יוצר תהליכי עבודה פחות אפקטיביים, מרחבים של חוסר תיאום, והזדמנויות ללמידה שפספסנו. 

תשמעו סיפור.

לפני כמה שנים ישבתי עם מנכ"ל, נקרא לו תומר, שהתייעץ איתי על בעיה שהוא לא יודע לצאת ממנה שיש לו עם סמנכ"ל המכירות שלו - דן. התמונה הייתה ברורה: יעדי המכירות שדן התחייב אליהם היו רחוקים, ושתי עסקאות גדולות שהוא היה אמור לסגור עד סוף הרבעון, שהיו אמורות לתת לו מרווח נשימה לשאר השנה, השתרכו והיה נראה שגם הן לא ייסגרו. זה היה ברור שהלקוחות גוררים רגליים ושדן בדילמה קשה עד כמה ללחוץ אותם כדי לנסות לעמוד ביעדים שלו, ומנגד החשש להבריח אותם ולאבד את העסקאות לגמרי. 

תומר, שיתף אותי בתסכול: "ברור לי שדן נמצא בבעיה. ובכל פעם שאני מדבר איתו, הוא נותן לי סטטוס מלא, הוא לא מסתיר, אבל הוא גם מסביר לי שהוא על הדברים ושהכל בשליטה. שאני לא צריך לדאוג״. אני שואל אותו: 'איך אני יכול לעזור?' והתשובות תמיד אותן תשובות - 'תודה, אני מטפל בזה, אם אני אצטרך - אני ארים דגל. כרגע אני על הדברים וברור לי מה הצעדים הבאים, תן לי לרוץ על זה, ואם משהו ישתנה אני יודע איפה למצוא אותך. תודה!."

תומר הרגיש תקוע: ״מצד אחד אני לא רוצה להראות לו שאני לא מאמין בו או חלילה לעשות לו מיקרו מנג׳מנט ולהיכנס לו לדברים. ומצד שני, אני חושב שהוא בבלאגן עד מעל לראש שלו ואני לא בטוח שהוא יכול לצאת מזה לבד״.

זה היה ברור שדן צריך עזרה. וזה היה ברור עוד יותר שהוא לא יודע איך להיות במקום של לבקש אותה.

באופן כללי, מרביתנו לא אוהבים להצטרך עזרה. האוטומט שלנו זה לנסות לפתור דברים לבד. יעידו כל מי שהיו אי פעם באוטו ולא ישר עצרו לבקש הנחיות איך להגיע כשהם התברברו בדרך, או כל מי שסחב שקיות כשהמפרקים שלו לבנים מהכובד ואמר כשהציעו לקחת ממנו חלק: ״תודה, זה בדיוק מאוזן לי, אני מסתדר״.

מכירים? אין מה לראות פה, תמשיכו הלאה.

אם תחשבו על זה, כמעט תמיד התשובה האוטומטית שלכם כשמישהו מציע לכם עזרה היא: ״תודה, אין צורך, אני על זה, אני מסתדר״ יש לנו ממש GPS פנימי שמכוון אותנו למסלול עצמאי לעשות דברים בכוחות עצמנו. התרבות שלנו לימדה אותנו מגיל צעיר שעצמאות היא מעלה – ושהצורך באחרים יכול להיתפס כחולשה. כך נבנה אוטומט שנכנס לתוכנת ההפעלה שלנו. רוב הפעמים זה גם לא ישנה מה האופן שבו מציעים לנו עזרה. כלומר, לא משנה אם ישאלו אותנו: ״איך אני יכול לעזור?״, ״יש משהו שאני יכול לעשות עבורך?״, ״יש משהו שאתה צריך?״, ״רוצה שאכנס לזה איתך?״ - כמעט תמיד התשובה האוטומטית שלנו היא: ״שום דבר, תודה״. 

למה אנחנו הודפים הצעות לעזרה?

כשאנחנו בוחרים לא לבקש עזרה, או מסרבים כשהיא מוצעת לנו — זו הרבה פעמים בכלל לא החלטה מודעת.בבסיס ההימנעות הזו פועלים בתוכנו שני קולות פנימיים. שניהם חזקים. שניהם רוצים בטובתנו. ושניהם — באופן אירוני — דווקא אלה שמונעים מאיתנו לקבל עזרה כשאנחנו הכי זקוקים לה.

קול ההוכחה – האגו שרוצה שליטה

זה הקול שמכיר היטב את מנגנוני ההצלחה שלנו.הוא יודע איך הגענו לאן שהגענו: על ידי דחיפה, הצטיינות, אקסטרה מייל, והוכחה תמידית שאנחנו מסוגלים.זה הקול של "אני צריך להראות שאני ראוי", "אני לא צריך שיחזיקו לי את היד", "אם אצליח לבד – זה שווה יותר".

לרבים מאיתנו — בטח בתפקידי ניהול — מוטמע מבפנים תסריט ברור:להצליח בכוחות עצמנו זה הישג. ככה לפחות בעיני הדמות הראשית בסרט שאנחנו מדמיינים על עצמנו.

כשהדברים מסתדרים בסוף, אנחנו רוצים שזה יהיה הסיפור שלנו. של מי שהתמודדו לבד, שלא ויתרו, שלא נזקקו.

כל האתוס של מנהיגים דגולים שמלמדים אותנו יושב על היכולת להתמודד כנגד כל הסיכויים - ולנצח.

האגו רוצה את הקרדיט הבלעדי (אם אפשר, גם בהוקרה פומבית וקישור ללינקדאין, ובונוס נחמד) את הדימוי של מי ש"עמד בלחץ", ש"סחב על הגב", ש"ניצח את האתגר".

מבחינתנו, עזרה היא נוכחות זרה בתוך העלילה. היא הופכת את ההישג לשיתופי.ומהרגע שיש עוד ידיים על ההצלחה — היא כבר לא רק שלנו.

ולכן, גם כשאנחנו עמוסים עד הצוואר, גם כשברור לחלוטין שמורכב לנו — קול ההוכחה ילחש:"עוד קצת. תעשה מאמץ, תסחוב, תתמודד. זה עוד לא הזמן לבקש. אתה יכול להצליח בזה לבד."

קול הפחד – הפגיעות שפוחדת להיחשף

אם קול ההוכחה אומר "אני לא רוצה עזרה", קול הפחד לוחש: "אני לא יכול להרשות לעצמי לבקש."

בקשה לעזרה, ברובד העמוק, היא לא רק פעולה — היא חשיפה.

היא הכרה בזה שאני לא לגמרי מסתדר, היא ויתור על הדימוי הבטוח, הידעני, השולט, האחראי.

ואצל מנהלים, במיוחד כאלה שמחזיקים בציפיות של אחרים כלפיהם — זה הרבה פעמים מרגיש כמו הורדת מגן. חשיפה רגישה. רואים לי.

וזה לא נגמר כאן. החשש לא נוגע רק למה שיראו בי — אלא גם למה שישיבו לי.

מה אם אבקש — ויגידו לי לא?

מה אם אחשוף קושי — והצד השני לא יהיה זמין, לא יוכל, לא ירצה?

הפחד הזה, שמול בקשה תגיע דחייה (גם אם עדינה ומנומסת), מחזיר אותנו למקומות עמוקים, לפעמים אפילו פרה-מקצועיים: לתחושת נחיתות, לבדידות, לשאלה אם אני ראוי.

הפחד מדחייה מייצר הרבה הימנעות.

הרי, המנגנון הטוב ביותר להתמודד עם דחייה הוא לא להיכנס מלכתחילה לסיטואציה שמישהו יכול לומר לך לא. אז עדיף לא לבקש ולא להצטרך.

זה מדהים כמה אנשים חזקים נרתעים מה"לא" הזה. מנהלים בכירים שליוויתי לאורך השנים, כאלה שיכלו לצאת לסיבובי גיוס כספים, ולשמוע עשרות ״לאוים״ לפני שהיה מי שאמר להם כן, סמנכ״לי מכירות שיצאו לסגור עסקאות ענק וקמו כל פעם מחדש כשלקוח סירב ועברו ללקוח הבא, שנדמה שיש להם את החוסן הכי גדול והם האחרונים שיש להם בעיה עם דחיה! - כשזה מגיע אליהם, למשהו שהוא בין אדם לאדם, במגרש הביתי שלהם, להגיד: ״כן, אני אשמח לעזרה״, מפחיד אותם עד כדי הימנעות.

אז מה קורה כשהקולות האלה פועלים יחד?

קול ההוכחה אומר: "אתה צריך להצליח לבד."

קול הפחד לוחש: "ואם תבקש – אולי תתאכזב."

שניהם – כל אחד בדרכו – שומרים עלינו.אבל יחד, הם בונים סביבנו חומה שקטה של בדידות ניהולית (וזה גם ככה כשתפקיד המנהל הוא בודד בבסיסו). והם מעכבים את הארגון שלנו כי יש לנו מנהלים שמנסים בדרך הארוכה להצליח לבד במקום יחד. 

אז מה כן בדרך כלל עושים? 

מתלוננים.

חברים, הנה הסקופ: תלונה היא בעצם בקשה בתחפושת.

הרבה פעמים, הדרך שלנו לבקש עזרה, באופן שבו אנחנו מגינים על עצמנו מקולות האגו והפגיעות היא באמצעות זה שאנחנו פשוט - מתלוננים.

אם תחשבו על זה, בכל פעם שמישהו מתלונן לידכם על משהו, הוא בדרך כלל מחביא שם בתלונה הזו - בקשה. ככה, הוא לא באמת מבקש עזרה — אבל הוא כן מאותת שהוא זקוק לה.

אתם בטח מכירים את הדוגמאות האלה - 

״אתה תמיד קובע דברים בלי להתייעץ!״-  יש פה בקשה להתייעץ לפני שאתם מקבלים החלטות. 

״אתה תמיד קוטע אותי באמצע ולא נותן לסיים!״ - יש פה בקשה לתת לי להתבטא עד הסוף.

״שי תמיד נעלם כשיש לחץ״ - יש פה בקשה ששי יפסיק לשחק אותה קספר וייקח חלק פעיל גם כשקשה.

״אני היחיד שאיכפת לו פה מדדליינים״ - יש פה בקשה שעוד סטייקהולדרים יקחו אחריות על עמידה בזמנים.

״אנחנו גרועים בחגיגת הצלחות״ - יש פה בקשה לעצור ולהקדיש זמן לחגוג הישגים.

היופי בתלונות, זה שיש להן יותר לגיטימציה. זה קל יותר, ומוגן יותר. אנחנו מרגישים נוח יותר להתלונן מאשר לבקש, ואנחנו אפילו מרגישים שאנחנו משתפים את הצד השני במה שעובר עלינו. 

הבעיה עם תלונות - זה שלא בטוח שהצד השני יכול/יודע/רוצה לעבד אותן לבקשה, ואז הן פשוט נשארות תלויות באוויר בלי תכלית.

יותר בעייתי אפילו, זה הרבה פעמים תלונות עושות את ההפוך ויוצרות אצל הצד המאזין חווית איום ואז אצלו התנגדות. אם מישהו מתלונן לידינו, אנחנו הרבה פעמים נתחיל להתגונן אם נרגיש שזה נוגע אלינו או שניקח צד ״לעומתי״, שהדברים לא בהכרח ככה, ואז גם נעלה להתקפה חזרה. כמובן, זה לא רכיב טוב לניהול תקשורת בריאה. 

וגם, לטס פייס איט, אף אחד לא אוהב להיות ליד אנשים שכל היום מתלוננים, זה מאוד מרחיק. 

אז איך אפשר לעשות את זה יותר טוב?

קודם כל,  זה מתחיל בזיהוי. אנחנו רגילים לשאול ״מה אתה צריך?״ ואנחנו רגילים שעונים לנו ״שום דבר בנתיים, תודה״. אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו ששאלנו, אנחנו בטוחים שעשינו מה שטוב לעסק - כי אנחנו הצענו, וקל לנו להמשיך הלאה. 

אבל, אני מזמינה אתכם בפעם הבאה כשעונים לכם את התשובה הזו, לא להמשיך ישר הלאה, להתעכב, ולנסות לזהות, אם הצד השני באמת לא צריך עזרה, או שהוא פשוט לא יודע להיות במקום שמבקש אותה.

אחרי זה, יש המון דברים שאנחנו יכולים לעשות: 

• להוות דוגמא אישית ולבקש בעצמנו עזרה.

• לעשות פריימינג על כך שליכולת של מישהו לבקש עזרה ולהפעיל אחרים יש כוח ניהולי חזק במקום שזה יתפרש כנזקקות. 

• להתייחס לנושא בצורה גלויה ולדבר אותו בישיבת הנהלה כערך חשוב להצלחה של הצוות והחברה, אפשר גם ממש לעשות תרגיל קבוצתי שדורש מכל מנהל לכתוב שני דברים שהוא צריך מכל מנהל אחר בקבוצה ולתרגל אותם בהצטרכות אחד של השני, 

• במקום להציע ״עזרה כללית״  לתת מראש הצעות שהצד השני רק יוכל לבחור מתוכן, להוקיר בפומבי מקומות שבהם אנשים צריכים אחרים. 

יש בונוס!

כשאנחנו יוצרים תרבות של היעזרות הדדית – אנחנו לא רק פותרים בעיות. אנחנו ממש מחזקים את הרקמות שמחברות בין אנשים. תדמיינו משחק מחשב, ואם מישהו נעזר במישהו אחר והיתה להם חוויה טובה זה כאילו הופיעו עוד 3 לבבות של חיים מעל השניים האלה. היעזרות מחזקת מאוד קשרים, בין אם היינו בצד העוזר ובין אם היינו בצד הנעזר. היא מייצרת תהליכי עבודה טובים יותר ותקשורת פתוחה יותר ומגבירה אמון. קיצור, המון דברים טובים. 

ככל שנצליח לייצר מרחבים שאנשים נעזרים זה בזה וצומחים מכך - אנחנו לא רק נפתור בעיות קונקרטיות יותר טוב, אלא אנחנו גם נחזק בצורה פעילה את הקשרים בין האנשים שצריכים לעבוד יחד. 

כמעט סיימנו

רגע, יש לי עוד חובה אחת אליכם לפני שאני מסיימת. מה עם דן? אז תומר המנכ״ל המשיך להציע עזרה בדרכו הגנרית, ודן המשיך למסמס אותו כל פעם ולספר לו שהוא בשליטה על המצב. הרבעון הסתיים במפלה גמורה. דן משך עוד חצי רבעון בניסיון להסביר איך יש לו תוכנית יציאה. תומר איבד באיזשהו שלב את האמון בו, ובסוף נפרד ממנו. לדבריו, בתסכול עמוק, ״רבעון מאוחר יותר מדי״. כשדיברנו על זה, הוא אמר לי: ״איפה שדן יצא מפסיד - זה עליו. אני בעיקר אוכל את עצמי כי אני בטוח שיכולתי לעשות דברים אחרת. הלקח שיש ללמוד פה הוא לא על דן, הוא עליי״. תומר החליט שחלק מהותי מהניהול שלו את המנהלים הבכירים תחתיו יהיה על ידי זה שהוא לא יאפשר להם יותר שלא לבקש עזרה בגלל האגו שלהם, ובמקום לשחרר, הוא יתעקש.הוא עשה כמה שיחות עם הצוות שלו על החוויה שלו, ומה שהוא למד ממנה, וממש שם בצורה ברורה על השולחן עד כמה שהוא רואה ביכולת לבקש עזרה כיכולת קריטית, והתחיל לתת הרבה חיזוקים מול כולם למי שביקש עזרה.

אז אם יש נקודה אחת שהייתי רוצה לשלוח אתכם איתה ליום שלכם, היא סביב זה שפעם הבאה כשמישהו עונה לכם "אני לא צריך עזרה", קחו רגע. אל תמהרו להאמין לו. במקום לסמן V ולהמשיך הלאה, תנסו לזהות - האם באמת אין צורך בעזרה, או שפשוט קשה לבקש אותה? לפעמים המשימה העיקרית שלכם היא לא להציע עזרה, אלא דווקא לגרום לצד השני להרגיש בנוח לקבל אותה במקרה הטוב, או לא להדוף אותה במקרה הסביר.