שביר זה חזק - חוסן וניהול בתקופה של משברים מתמשכים

מעדיפים להאזין?

מה משותף לפסיכולוגיה ולהנדסה כשמדובר בעמידה בעומס מתמשך?

יותר ממה שנדמה לנו.

לפעמים דווקא עקרונות הנדסיים יכולים ללמד אותנו משהו עמוק על הדרך שבה הנפש האנושית מתמודדת עם משבר, אי־ודאות ותקופות ארוכות של לחץ.

בפסיכולוגיה מפרידים בין שני סוגים של משברים:

משבר אקוטי: הוא אירוע חד, מוגדר בזמן ובעוצמה גבוהה. יש בו רגע ברור של שיא, ואחריו בדרך כלל מגיע שלב של התאוששות. במשברים כאלה אנשים מסוגלים להפעיל מאגרי כוח מאוד גדולים. אנחנו מתגייסים, עובדים שעות ארוכות, מתפקדים במתח גבוה.

משבר מתמשך: הוא מצב שבו המתח לא מגיע בגל אחד — אלא בגלים חוזרים לאורך זמן. אין נקודת שיא אחת ברורה ואין גם רגע ברור שבו "זה נגמר".  המצב נמשך, משתנה, חוזר. קצת כמו שאנחנו חיים את השנים האחרונות.

אני כותבת את הדברים האלה עכשיו, כשאנחנו במערכה של עימות צבאי עם איראן, אבל בתכלס, זה לא באמת משנה. מרגיש שכבר כמה שנים טובות אנחנו מדלגים ממשבר למשבר, מתקופה של אי וודאות אחת לאחרת, מקורונה, להפגנות, ל-7.10, לסבבים ומערכות ומלחמות, לתזוזה של השוק, למהפכת ה-AI. נכנסים ויוצאים ממשברים ותקופות אי וודאות כמו שאנחנו נכנסים ויוצאים מהממ״ד. ואני הלילה עשיתי את זה 4 פעמים, וזה מתיש. 

במצבים כאלה האתגר הוא להתמודד עם שני משתנים: גם עם העוצמה, וגם עם משך הזמן. מנהלים נדרשים לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה: להחזיק אנשים, להחזיק עבודה, להחזיק לקוחות, ולהחזיק גם את עצמם - כשכולם (כולל אנחנו) קצת באיזו נדנדה בין ״מצליחים להתמודד״ לבין ״נגמר לנו הכוח״. הדרך במשבר ממושך לשחיקה היא קצרה מאוד. 

מה הפיתרון? תהיו רמזור. 🚦

בואו נתחיל בתמונה שאתם מכירים: אתם נוסעים בכביש, יש רוח, ואתם רואים את הזרוע של הרמזור או את העמוד שלו קצת זזים. זה רגע קטן שמייצר את המחשבה: “רגע, זה אמור לזוז ככה? זה בסדר? זה לא אמור להיות… קשיח כזה? זה עומד להישבר?”

כשאנחנו רואים משהו מתנדנד, אנחנו חוששים שעוד שנייה הוא נשבר או נופל או קורס. אבל ברמזורים הדבר הזה הוא מייד ביי דיזיין. יש אמת פחות אינטואיטיבית במבנה שלהם: רמזורים בנויים עם זרועות גמישות, חיבורים שמאפשרים תנועה ובמה שנקרא תכנון שביר מבוקר (Breakaway design) - חיבורים שנשברים בצורה מבוקרת במקום להפיל את כל המבנה.

בעצם, החיבור של רמזור לעמוד מתוכנן כך שהוא לא יהיה קשיח לגמרי, אלא יאפשר תנועה קטנה וספיגת עומסי רוח. ואם יש רוח חזקה מדי - יהיה לנו שבר מבוקר שלא ישבור את הכל בבת אחת. אלא יהיה קל יחסית לתיקון, ויאפשר את ההמשכיות של המערכת, גם כשמשהו שם נשבר.

צורת המבנה הזו מאפשרת לרמזורים לשרוד שנים רבות, גם ברוחות חזקות. 

מנגנון חוסן אנושי ויציב - נבנה על אותם עקרונות.

תקופות כמו שאנחנו חווים עכשיו, דורשים מאיתנו בדיוק את זה. להיות עם בסיס שמסוגל להתנדנד, לבנות את מנגנון החוסן שלנו בתכנון שביר מבוקר, זה בעצם אומר, שאנחנו זזים.

בעולם ההנדסי יש פרקים שלמים שעוסקים ב”עמידות לעייפות”.

עומס מחזורי (Fatigue) הוא נושא מאוד חשוב בהנדסה, והוא גם די לא אינטואיטיבי. הרבה מבנים לא נשברים בגלל עומס גדול אחד, אלא בגלל עומס קטן שחוזר על עצמו. כשחומר עובר מאמץ שחוזר שוב ושוב - גם אם הוא קטן -  נוצרים בו עם הזמן סדקים. הסדקים האלה מתחילים מאוד קטנים, גדלים לאט בכל מחזור עומס, ובסוף מגיעים לנקודה שהחומר נשבר פתאום.

מתחיל להישמע מוכר?

רמזור למשל, תלוי על זרוע וחשוף לרוח. הרוח גורמת לו לזוז, וכשהוא מתנגד לה, המתכת תפתח עייפות החומר ולבסוף תישבר. לכן המבנה ההנדסי של רמזור הוא חכם יותר.

כלומר: אם אתה בונה משהו שאמור לשרוד שנים במציאות עם “רוחות” - אתה לא בונה אותו ככה שלא יזוז אף פעם. אתה בונה אותו כך שהוא יידע לחיות עם תנועה.

המנגנון ההנדסי הזה פוגש את הנפש שלנו בצורה מאוד דומה:

כשאנחנו מנסים להבנות את עצמנו להיות חזקים וחסונים ובלתי שבירים - אנחנו מתפקדים מצויין כל עוד אנחנו שם. אבל אם מגיעה רוח חזקה, ואנחנו נשברים - התיקון הוא ארוך וקשה. זה בדיוק ההבדל בין להיות חזקים, עמידים, בלתי שבירים - לבין להיות בנויים לחוסן.

חוסן זה לא “לא לזוז”. חוסן זה “לזוז בלי להתפרק”.

מי שמנהל יודע עד כמה התפקיד הזה הופך מורכב פי וכמה וכמה כשיש תקופה לא פשוטה. ועד כמה יש לנו את הכמיהה הזו, להצליח להיות הכל: להיות האנשים שאנחנו רוצים להיות, בשביל האנשים שלנו, המנהלים שלנו, הקולגות שלנו, המשפחה שלנו, החברים שלנו. בשביל עצמנו. ולכל אחד יש בראש איזה דימוי מפואר שהוא מחזיק בראש של הסופרמן או סופרוומן הזו, שהוא מופת של כוח ומנהיגות והשראה, שהוא עמוד של חוסן במחנה. 

האינסטינקט הראשוני של הרבה מנהלים בתקופות כאלה הוא להקשיח את המערכת: להיצמד לתוכנית המקורית, לנסות להחזיק את הכל בדיוק כמו שתוכנן, להמשיך כאילו שום דבר לא השתנה.

כשמנהלים לא בונים לעצמם מנגנון חוסן גמיש, משהו כמעט בלתי נמנע קורה: במקום תנועה וגמישות אנחנו מנסים להחזיק את הכל בכוח. אנחנו מתעקשים להמשיך באותו קצב, להישאר “חזקים”. אבל אז, במוקדם או במאוחר, מגיעה נקודת שבירה. לפעמים זו שחיקה עמוקה שמגיעה בבת אחת - רגע שבו נגמר הכוח וקשה מאוד להתאושש ממנו. ולפעמים זה קורה אחרת: אנחנו נשברים לרגעים קטנים לאורך הדרך. מתעייפים, מתערערים, מאבדים סבלנות. ואז נוסף גם משהו אחר - רגשות האשם. שלא החזקנו מספיק, שלא היינו מספיק חזקים בשביל האנשים שלנו, שלא הצלחנו להיות אותו סופרמן או סופרוומן שאנחנו מדמיינים שמנהל אמור להיות. רגשות אשם זה מנגנון שגוזל מאיתנו המון אנרגיות שאנחנו זקוקים להם בתקופות כאלה יותר מתמיד. הם פשוט אוכלים מבפנים, סוחטים את מלאי האנרגיה המדולדל גם ככה, ומתישים אותנו עוד יותר.

במשבר מתמשך, ההנדסה מנצחת. אי אפשר להחזיק את זה נון סטופ. בעיקר כי כמעט כל המנהלים שיצא לי לפגוש בחיי - התבררו כאנושיים 🙂. וכבני המין האנושי, ובכן, יש להם מערכת הפעלה מורכבת עם מלאי מוגבל של כוחות ורזרבות. והנקודות של עומס מחזורי אצלנו טבועות שם בין אם נרצה ובין אם לא. בין אם נבחר להתעלם מהן, או בין אם נכיר בהן.

זו המהות של חוסן בתקופות כאלה. לא הכל מכה בנו. כן, אולי מטלטל, אולי זזנו קצת, התנדנדנו. אבל אנחנו עוד פה, ואנחנו מחזיקים. ואם אנחנו מכיילים את הציפיות שלנו מעצמנו להיות במקום סלע, להיות רמזורים בתכנון שביר מבוקר, אנחנו מאפשרים לעצמנו לעשות את העבודה שלנו, עם ההבנה שלא כל הזמן נצליח להיות שם באותה צורה. וזה בסדר, זה חלק מתכנון המערכת. היכולת שלנו להתנדנד, לזוז ולחזור -  זה מה שהופך אותנו לבעלי חוסן יציב. 

דווקא הערעור והטלטלה שאנחנו מאפשרים - היא מה שעושה אותנו יציבים ובלתי שבירים. 

חזרה לרמזור שלנו:

הרמזור מחובר לזרוע באמצעות ציר – מפרק מכני שמאפשר לו להסתובב מעט קדימה ואחורה. המשמעות ההנדסית של הציר היא שהחיבור בין הרמזור לזרוע אינו קשיח לחלוטין, אלא מאפשר תנועה מבוקרת. כאשר הרוח מפעילה כוח על הרמזור, הוא יכול להתנדנד מעט סביב הציר במקום להעביר את כל העומס לזרוע וליצור מומנט כיפוף גדול במבנה. התנועה הקטנה הזו מפזרת חלק מהאנרגיה ומקטינה את העומס על המתכת והברגים, וכך מפחיתה עייפות חומר ומאריכה את חיי הרמזור.

אז ברמזורים, הציר הקטן הזה הוא מה שמאפשר למבנה לשרוד שנים של רוחות.

בניהול של משבר מתמשך, לכל אחד מאיתנו צריך להיות ציר כזה.

השאלה היא רק: מה הציר שלכם?

אצל מנהלים שונים הצירים האלה יכולים להיראות אחרת, אבל לרוב יש להם כמה מאפיינים חוזרים.

אחד מהם הוא משמעות. החיבור למשהו שהוא גדול מאיתנו: המשימה, הצוות, האחריות לאנשים. משמעות היא מה שמאפשר לנו להחזיק לאורך זמן גם כשהדרך לא פשוטה.

ציר אחר הוא משמעת. דווקא בתקופות כאוטיות, דברים שחוזרים על עצמם – הרגלים, טקסים קטנים, שגרות קבועות – הם מה שמייצר יציבות בתוך התנועה.

יש גם את הציר של הערכות מצב חוזרות ונשנות. לא להחזיק תוכנית אחת בכוח, אלא לעצור שוב ושוב, להסתכל על המציאות, ולכייל כיוון מחדש.

ויש את הציר של תקשורת עודפת. בתקופות של אי־ודאות, אנשים לא צריכים פחות תקשורת – הם צריכים יותר. יותר בהירות, יותר שיתוף, יותר הסבר למה קורה ומה חשוב עכשיו. גם אם אנחנו כבר יודעים את מה שנאמר, אנחנו מרחיבים את הרווחה הפסיכולוגית שלנו דרך זה.

חוסן מתמשך תלוי בבחירת הצירים: אותם מקומות מרכזיים במבנה שלנו שמאפשרים לנו לזוז, להתנדנד, ואפילו להישבר קצת — בלי שהמערכת כולה תישבר.

תכירו טוב את הציר שלכם, תשכללו אותו, תשקיעו בו.

תבחרו טוב, תבחרו נכון לכם. ותשמרו על כל האנשים שלכם - וגם על עצמכם.